בן חנה ושמואל ניסנקורן. נולד ביום כ"א בשבט תש"ה (4.2.1945) בתל אביב. אח צעיר למאיר; אח בוגר לירדנה.
מנחם, שהכול הכירוהו בשם החיבה אקי, נולד שנים אחדות לפני קום המדינה. ילדותו עברה עליו בעיר הצעירה תל אביב, ובה גדל והתחנך.
בגיל צעיר התייתם מאביו שנפטר בפתאומיות. אימו, שנותרה עם שלושה ילדים קטנים, עבדה שעות רבות מחוץ לבית כדי לפרנסם ואקי הרבה להשתובב עם אחיו ולא חדל לחפש אחר הרפתקאות. גיבורי ילדותו היו קפטן נמו ולוחמיו, אנשי הצוללת "נאוטילוס" מספריו של ז'ול ורן, וכן כוכבי סרטי המלחמות שבהם נראו צוללות. הוא הצטרף ל"אגודת יורדי ים זבולון" – האגודה הימית הראשונה שהוקמה בארץ, עוד בתקופת המנדט הבריטי, במטרה לחנך דור של ימאים עברים ולקרב את הנוער העברי לספורט ולפעולה ימיים. במסגרת זו השתתף בקורס מפקדי סירות, הפליג למרחקים ארוכים וצבר ניסיון ימי רב.
בהיעדר דמות אב, נשא אקי עיניים מעריצות אל אחיו הבכור, וכשזה התגייס לצנחנים החליט כי גם הוא יחפש שירות אתגרי ביחידה מובחרת. לאור פעילותו הממושכת באגודת יורדי הים, היה זה אך טבעי שיבקש להתגייס לחיל הים.
עם גיוסו לצה"ל, במארס 1962, הוצב בחיל הים, התקבל ל"שייטת 13" – יחידת הקומנדו הימי, והחל את הכשרת הלוחם.
באותן שנים התברר בצה"ל הצורך לבצע משימות תת-מימיות – עבודות תחזוקה, חיפוש ואיתור חפצים ועצמים שאבדו בים. על אלה התווספו משימות הגנתיות נדרשות לעת מלחמה, כמו פינוי מוקשים ימיים. לאור הצרכים וכהיערכות למערכה הבאה, הוחלט להכשיר את צוללני השייטת במשימות אלה. אקי נשלח עם קבוצת צוללנים מהיחידה לבסיס חיל הים האיטלקי בנמל לה ספציה, שם למדו שיטות לפינוי מוקשים ונושאים נוספים.
עם הזמן, הוחלט על הקמת יחידה נפרדת המתמחה בצלילה הגנתית; כך הוקמה יחידה 707, שאקי נמנה עם ראשוני מגויסיה. בקיץ 1964 היה שותף למשימתה הראשונה – איתור ראש טיל "גבריאל" שנפל לים התיכון בשעת אימון ירי. לאחר כמה ניסיונות נמצא ראש הטיל, נקשר והועלה לסירה. הצלחת המשימה העלתה את קרנה של היחידה והיא הוכרה כיחידה מבצעית מיוחדת בחיל הים.
במסגרת הכשרתו ובמהלך שירותו הגיע למקומות מרוחקים וצבר חוויות רבות, וזאת בתקופה שלא רבים מהישראלים נסעו לחו"ל.
אקי השתחרר מצה"ל בשנת 1966, אך נקרא לסבבי מילואים לעיתים תכופות. באותם ימים נישא למרים; הם הקימו את ביתם בקיבוץ עמיר שבגליל העליון, שבאותה תקופה סבל מהפגזות סוריות חוזרות ונשנות.
במארס 1967 נולדה בתו הבכורה לימור. זמן קצר לאחר מכן, ב-5 ביוני, פרצה מלחמת ששת הימים. אקי גויס מייד ועסק בעיקר באבטחת נמלים. בהיותו בעל הכשרה קרבית, אף צורף בסוף המלחמה לפלוגת שריון שלחמה בצפון רמת הגולן. המשיך לשרת במילואים גם לאחר שתמה המלחמה, באבטחת כלי שיט ובבדיקת תחתיות של אוניות. חלק גדול מהעבודה נעשה בנמל חיפה ובנמל הקישון.
לכל אורך שירותו, בסדיר ובמילואים, הרבה לצלול בקישון שכבר אז נודע כמזוהם, אך לדבריו, "האמנו שמקלחת חמה וסבון 'סינטבון' פותרים הכול." אלא שהצלילות גרמו לבחילות, וכל שריטה ולו הקלה ביותר הפכה לדלקת. למעלה מארבעת אלפים שעות צלילה בנחל הקישון נרשמו בתיקו הצבאי.
בסוף שנות השישים עזב אקי את הקיבוץ והחל לעבוד בחברת חשמל במחלקת ים.באותה תקופה נולדה בתו השנייה רווית. כאב לשתי בנות קטנות המשיך להצטרף למשימות ולמבצעים צבאיים בארץ ומחוץ לגבולותיה.
מרבית המבצעים שנטל בהם חלק לאורך השנים נותרו חסויים, ואקי הקפיד על שמירת סודיות. לימים, סיפר לבני משפחתו על חלקו באלו מהם שהותרו לפרסום, כמו המבצע להצלת הנחתת "בת שבע", בפברואר 1970, שהחלה לטבוע בנמל הצבאי באילת לאחר שצוללים מצרים הצמידו לה מוקשי "עלוקה" ופוצצו אותם. מעוצמת הפיצוץ נפער בספינה חור גדול והמים החלו להציף אותה. אקי וחבריו ליחידה 707 הצליחו לאטום את החור, לשאוב את המים ולחלץ אותה מהחוף. הנחתת תוקנה ושבה לפעילות. במבצע נוסף שהשתתף בו, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, נמשך חבל מצד אחד של תעלת סואץ לצידה השני כדי לאפשר ללוחמי חיל הרגלים להתחבר אליו ולחצות את התעלה על מנת לתקוף מוצבים מצריים.
באחד המבצעים נדרש באופן חריג לצלול לבדו – ללא בן זוג – ולבצע משימה מסובכת הכרוכה בסיכון חיים במקרה שייחשף. המשימה בוצעה בהצלחה, וכאות הוקרה הוענקו לו דרגות קצונה אף שלא עבר קורס קצינים.
באמצע שנות השבעים התגרש ממרים. לימים נישא בשנית לנירה, וחי איתה בתל אביב.
הפעילות הימית המשיכה להוות נדבך מרכזי בחייו; במשך השנים החזיק כמה סירות, ובהן יאכטה קטנה, מפרשית וסירת "זודיאק", ונהג לצאת איתן להפלגות. לא אחת, הפליג עם חברים עד איי יוון. "שנון, מצחיק ואוהב אדם," תואר בפי חבריו, "אדם מיוחד במינו, סקרן ואופטימי."
בסוף שנות התשעים החל לסבול מבעיות בריאות שונות שהלכו והחמירו. בגופו התגלו גידולים, חלקם סרטניים. מגבר חזק ושרירי הפך לנכה שנאלץ להסתייע בקביים.
אקי, סיפרו בני משפחתו, היה אוטודידקט בעל ידע רחב בתחומים רבים. התעניין בעיקר בסרטי מלחמה ובסרטי טבע. אהב לקרוא ספרי מתח, אהב בעלי חיים ותמיד גידל כלבים באהבה רבה. היו לו ידי זהב וכל דבר בבית בנה במו ידיו. הוא היה מחובר לארץ בכל נימי נפשו, ולאחר שנים של סיורים וניווטים הכיר אותה כאת כף ידו. אהבה זו, וכמוה את אהבת הטיולים והספורט הימי, הנחיל לבנותיו ולנכדיו, ובתקופות שבהן חש בטוב ארגן את כל המשפחה לטיולי הרפתקאות בכל רחבי הארץ שדרשו מכולם אומץ רב. אהב במיוחד לקחת אותם לטיולים בנקבות מים באזור יהודה וירושלים, ולהכיר להם את המערות הנסתרות מהעין.
עם התקדמות מחלתו החל לסבול מכאבים עזים, איבד את יכולת ההליכה ונאלץ להתנייע בעזרת קלנועית. נירה סעדה אותו במסירות וסייעה לו במאבקו הרפואי וכן במאבקו המשפטי מול המפעלים המזהמים בקישון. יחד הופיעו בוועדות הכנסת השונות ובבתי המשפט, והוא הוכר כנכה צה"ל.
מנחם (אקי) קורן נפטר ביום י"ג בחשוון תשע"ט (22.10.2018). בן שבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון שבתל אביב. השאיר אחריו אישה, שתי בנות ושבעה נכדים.
אקי מונצח בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל בירושלים. דף לזכרו מופיע באתר האינטרנט של עמותת העטלף – עמותת בוגרי "שייטת 13".
כתבה נכדתו מעין: "סבא שלנו, גיבור ישראל. תמיד היית ילד, באנרגיה ובצחוק שלך. החיבוקים הגדולים שלך חסרים. מתגעגעת לסיפורים על חייך, לטיולים שלנו יחד. סבא שלי, נתת מעצמך כל כך הרבה למדינה שלנו. נלחמת עד הרגע האחרון. אתה וכל נפגעי הקישון חקוקים בליבנו לעד. תודה לכם. ולך, סבא אהוב, מתגעגעת המון ואוהבת תמיד."